הא דאקשינן אלא ריפוי ממון דבר שאין בו סכנה ריפוי נפשות דבר שיש בו סכנה והא״ר^א יהודה וכו׳,⁠^ב ק״ל לפי פירושו^ג ז״ל היכי מקשי לה להדיא מדרב יהודה דהא רבה בב״ח ור׳ יוחנן^ד פליגי עליה, וקי״ל נמי כוותייהו^ה דכולה סוגיא^ו בהכי רהטא, והול״ל הניחא לר׳ יוחנן אלא לר׳ יהודה מא״ל,⁠^ז ועוד דלא מסתבר טעמיה דר׳ יוחנן וכי אע״פ שאין בו עכשיו סכנה אין לחוש^ח שמא יניח עליהם סם שיכביד חליו וימיתנו כההוא דר׳ אבהו^ט דהוה פסיק ליה סמא לשקיה.⁠^י והראב״ד ז״ל פי׳^כ דהא דבעי ר׳ יוחנן מכה של חלל לעשות עמו תנאי לרפאותו, ואע״פ שמראה סמניו לאחרים ולא מפני פחד סם המות אלא משום שמא יתעצל בו בכוונה ויניחנו וימות, אבל בלאו הכי^ל כל מכה אסור שמא יניח בו סם המות. ולהאי פירושא הא דאקשינן לקמן^מ ור׳ יוחנן היכי עביד הכי^נ והאמר רבה^ס בב״ח וכו׳, מק״ו אקשינן משום דבעי לאקשויי מדר׳ יוחנן אדר׳^ע יוחנן, ומיהו אפי׳ מכה שאינה של חלל בכה״ג אסור, ואין פי׳ זה נכון כלל. ואחרים^פ אומרים בשכר מתרפאין מהם כל מכה שאינה של חלל, דהו״ל כרופא מומח׳ ולא מרע נפשיה, ובחנם לאורעותא דנפשיה הוא דלא קפדי, הלכך אפילו ריבדא דכוסילתא לא מתסינן מינייהו.⁠^צ ואלו היה הדבר כן היו מפרשים בגמ׳. על כן יאמר בספר מלחמות ה׳^ק דהא דאמר ר׳ יוחנן כל מכה שמחללין עליה את השבת ה״ק כל מכה שהיא במקום סכנה שאפשר^ר לבא לידי מכה שמחללין עליה את השבת אין מתרפאין מהם, וכן של חלל אע״פ שהיא עכשיו מכה קטנה^ש שמא יכניס לו סם המות בה ויכבידנה הואיל והיא במקום סכנה,⁠^ת והיינו דרב יהודה,⁠^א דריבדא דכוסילתא מקום סכנה הוא דשורייני דכולא^ב גופא בההוא דוכתא אגידי. והא דלא מפרשינן^ג ריפוי ממון מקום שאין^ד בו סכנה, ריפוי נפשות מקום סכנה, משום דלא מיקרי ריפוי נפשות אלא כל שיש בו עכשיו סכנת נפשות כל אימת דאמרת ריפוי ממון גופו. ודעת רבינו הגדול ז״ל^ה נראה כן שהוא כתב ריפוי ממון בהמתו ריפוי נפשות גופו ופסק כר׳ יוחנן אלא שלא כתבה לדרב יהודה, ותמהני עליו ז״ל, אלא שבכלל דברי ר׳ יוחנן^ו דבריו, ואלו^ז לשתי הלשונות^ח שכתבתי למעלה צריך היה לכותבה. והא דאקשינן^ט אספק חי ספק מת מברייתא תמיהא לי והא מדקאמר בן דמא אני מביא לך ראיה שהוא מותר, מוחי בהם,⁠^י משמע דמשום צד אבק ע״ז אסרו ולא^כ מפני חשש רפואתן של עכו״ם. ואפשר^ל דהכי ס״ד, דודאי בן דמא א״ל אל תחוש לחיי שעה שהוא יודע בעצמו שא״א לו לחיות ולא הניחו רי״ש,⁠^מ וא״ל בן דמא משום צד ע״ז אינו אסור שכיון שאין לו הנאה מע״ז אע״ג דלחיש ליה בשמא דע״ז שאין כאן עבירת ע״ז אלא^נ משום לא ישמע על פיך^ס ובמקום סכנה שרי דכתיב וחי בהם, וקס״ד^ע דודאי קבולי קביל רי״ש^פ מיניה, ומה ששמחו במיתתו, שלא עבר על דברי חבריו שהיו אומרים אין מתרפאין מהם אפילו לחיי שעה לרפאות בסממנים הוא דליכא משום אבק ע״ז כדבעי׳ למימר קמן אלא משום חשש חיי שעה, וה״ה לעכו״ם, והא דקתני מינין משום רי״ש,⁠^צ א״נ לומר דמינו׳^ק אפילו ברופא מומחה ואדם חשוב^ר אסור. ומפרקינן שאני מינות דמשכא, כלומר משום אבק ע״ז אסר רי״ש^ש דאע״ג דלא מתהני מינה משכא, שאם נתרפא יאמרו ח״ו יש ממש בדבר, וכי קתני נמי אין מתרפאין מהם משום אבק ע״ז קאמר, ודוקא מינין, ולא מפני חשש חיי שעה, ובן דמא סבור שאפילו בע״ז מותר משום וחי בהם. ואפשר לומר דמעיקרא קס״ד דכולה משום חשש חיי שעה, והראיה שאמר בן דמא להביא מן התורה שהוא מותר מאם אמרנו נבוא העיר^ת ואעפ״כ היו חבריו אוסרין, ומפרקינן כולה משום דמינות משכא. והאי דאיתסי ר׳ אבהו ממיני,⁠^א איכא דאמרי^ב דפליג אברייתא, ואינו נכון בעיני דהא אדרבא אי לא ס״ל כרי״ש^ג אפילו בצנעא אסיר כר״א^ד דדריש בכל נפשך ובכל מאדך,⁠^ה וא״ת בצנעא הוא,⁠^ו הא כיון דמינות משכא לעולם הוי בפרהסיא^ז דהא אתי להמשך בהם, והיינו דאמר^ח ה״מ בצנעא אבל בפרהסיא לא ומינות בפרהסיא^ט הוא דמשכא^י ליה. לפיכך נ״ל ר׳ אבהו בסממנין^כ אתסי מיניה וליכא למימר בהו מינות משכא, אבל בן דמא לוחש היה אותו המין עליו בשם הגוי^ל רבו ואיתסר משום שאין מתרפאין מע״ז, וכן מצאתי בירושלמי^מ מעשה בר׳ יהושע^נ בן דמא וכו׳ ובא לרפאתו משום וכו׳.⁠^ס וגרסינן נמי התם^ע בר בריה דריב״ל ה״ל בלע^פ ולחיש עליה, א״ל מאי אמרת עלי,⁠^צ א״ל מלת דפלן, א״ל ניחא ליה דלימות הוא ולא שמע הדא מילתא. אלמא משום לחש ע״ז הוא דאיתמר, אבל ברפואות סמנין ושאר רפואות שאין להם לחש ע״ז והזכרתה, מותר להתרפאות מן המינין במקום שמתרפאין משאר עכו״ם כדר׳ אבהו.⁠^ק